<h1>מעשה הגאונים סימן פ"ח</h1>
<h2>דף ל.</h2>
ולעיניין יין מבושל שלח רבנו ר' יקותיאל נ"ע אצל רבינו ר' יצחק והשיב לו שאילתו כעין תשובה זו של גאונים [ד]אמור רבנן יין מבושל אין בו משום יין נסך, אם יש שעור לבישולו אי לא, ואם בישולו כשיעורו שדרכו לשתות כמות שהוא בלא מים ובלא תערובת יש בו משום יין נסך אי לא, כך למדנו מרבותינו יין לא דבר שצריך לבשל הוא כמו בשר או דגים או מלוח שיש לחלק בין בישל כל צרכו בין לא בישל כל צרכו, יין דבר תלוי לשנותו מכמות שהיה כיון שנתן אור תחתיו ונתחמם עד כדי שיעקר להרתיח רתיחת אין בו משום יין נסך ולא משום גילוי, אין אומרין עליו שירות ותשבחות אין מברכין עליו אלא שהכל ואין הדבר תלוי בלשונם בין חי ובין מזוג אלא כיון שהגיע לשיעור זה שפירשנו יצא מכלל יין כל עיקר ונקרא יין מבושל וכן הלכה וכן מנהג.
ושכר של גוים של תמרים ושל צמוקים שאין בו כשות בלשון כנען כְמֵל בין מבושל בין שאינו מבושל של תמרים [מותר]. מיהו בבתיהן של גוים אין שותין משום חתנות אבל ליקח ולשתות חוץ מבתיהם מותר ואין בו משום איסור שכן אמרו [ע"ז ל"א ע"ב] אמר רב האי שיכרא דארמאי שרי (והיא) [וחייא] בר[י] לא [נ]שתי מיניה ומניין שבבתי גוים אין שותין וחוץ מבתיהם שותים שכך אמרו חכמים מפקין ליה לבבא דחנותא שתי רב אחא ממטו ליה לאושפיזא ושתי, ותרויהו משום חתנות סבירא להו, רב אחא עביד הרחקה יתירתא. ואי קשיא לך זו שאמרו חכמים שכר של גוים מהו לשתות, בבתיהן של גוים [הוא] שאמרו חכמים אסור משום חתנות שהרי אומר אני עליה אמ' (דמיינ דאמרו) [רמי בר חמא] א"ר יצחק משום חתנות, ושל צמוקים אם מבושל הוא מותר לשתות ממנו וכשמותר צריך לעשות בו כמנהג [שכר] תמרים כמה שאמרנו, ואם תאמ' של צמוקים משונה הוא שכיון שהוא של ענבים יש לחוש לעיניין יין נסך אין לחוש כל עיקר והיתר גמור הוא קל וחומר מיין, ומה יין מבושל שהוא יין מעולה מתחילתו כיון שנתבשל אין בו משום יין נסך שכך אמרו חכמים [שם ל' ע"א] אמ' ר' אשי הכי קאמ' יין שלנו מבושל ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם, מאי טעמא נסוכי לא מנסך, אל[מ]א ברור לו לר' אשי שאין מנסכין יין מבושל ושוב אנו אומ' רבה ורב יוסף דאמ' תרוייהו יין מזוג ויין מבושל אין בו משום יין נסך, ואמר רבא יין מזוג יש בו משום יין נסך, צימוקים של ענבים כשנתבשל שכר שלהם לא כל שכן שמותר והיתר הוא. ואם אין מבושל ומטילין דבש או דברים אחרים נעשה כשכר ומותר לשתות ממנו, ומברך עליו שהכל נהיה בדברו, אבל אם מבושל ואין מטילין בו דבר בעולם ואין מוסיפין בו הרבה מים אלא דבר מועט אסור לשתות ממנו מה טעם מפני שמצינו שבמקום שאין יין ואין יכולין להביא יין שורין ענבים של צמוקים במים מעט' ואומ' עליו קידוש היום, שכך אמרו חכמים [ב"ב צ"ז ע"א] מר זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומ' קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, ומצינו יין של צימוקים במקום שאי אפשר היה מתנסך על גבי המזבח שכך שנינו [תוספתא מנחות פ"ט ה"ב] שמן אנפיקטן פסול, שמן שרוי מבושל ושל שמרים ושריחו רע לא יביא ואם הביא פסול, יין כושי בודק והלסטיאון של מרתף ושל צימוקין הרי זה לא יביא, ואם הביא כשר, הכא נמי אפי' לכתחילה כשר ומברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו קידוש היום לכתחילה בין בשבת בין בפסח ובין ביום טוב ומבדילין עליו ומברכין עליו ואסור ללוקחן מן הגוים ונוהגין בו כמנהג יין לכל דבריו, ומי שאין לו יין בפסח יעשה של צימוקים כמה שפירשנו. ולעיניין קידוש היום בשבת ובפסח צריך לבדוק ולהביא צימוקים של כרם ישן שאין בו ערלה.
<h2>דף לא:</h2>
ושכר של גוים של תמרים ושל צמוקים שאין בו כשות בלשון כנען כְמֵל בין מבושל בין שאינו מבושל של תמרים [מותר]. מיהו בבתיהן של גוים אין שותין משום חתנות אבל ליקח ולשתות חוץ מבתיהם מותר ואין בו משום איסור שכן אמרו [ע"ז ל"א ע"ב] אמר רב האי שיכרא דארמאי שרי (והיא) [וחייא] בר[י] לא [נ]שתי מיניה ומניין שבבתי גוים אין שותין וחוץ מבתיהם שותים שכך אמרו חכמים מפקין ליה לבבא דחנותא שתי רב אחא ממטו ליה לאושפיזא ושתי, ותרויהו משום חתנות סבירא להו, רב אחא עביד הרחקה יתירתא. ואי קשיא לך זו שאמרו חכמים שכר של גוים מהו לשתות, בבתיהן של גוים [הוא] שאמרו חכמים אסור משום חתנות שהרי אומר אני עליה אמ' (דמיינ דאמרו) [רמי בר חמא] א"ר יצחק משום חתנות, ושל צמוקים אם מבושל הוא מותר לשתות ממנו וכשמותר צריך לעשות בו כמנהג [שכר] תמרים כמה שאמרנו, ואם תאמ' של צמוקים משונה הוא שכיון שהוא של ענבים יש לחוש לעיניין יין נסך אין לחוש כל עיקר והיתר גמור הוא קל וחומר מיין, ומה יין מבושל שהוא יין מעולה מתחילתו כיון שנתבשל אין בו משום יין נסך שכך אמרו חכמים [שם ל' ע"א] אמ' ר' אשי הכי קאמ' יין שלנו מבושל ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם, מאי טעמא נסוכי לא מנסך, אל[מ]א ברור לו לר' אשי שאין מנסכין יין מבושל ושוב אנו אומ' רבה ורב יוסף דאמ' תרוייהו יין מזוג ויין מבושל אין בו משום יין נסך, ואמר רבא יין מזוג יש בו משום יין נסך, צימוקים של ענבים כשנתבשל שכר שלהם לא כל שכן שמותר והיתר הוא. ואם אין מבושל ומטילין דבש או דברים אחרים נעשה כשכר ומותר לשתות ממנו, ומברך עליו שהכל נהיה בדברו, אבל אם מבושל ואין מטילין בו דבר בעולם ואין מוסיפין בו הרבה מים אלא דבר מועט אסור לשתות ממנו מה טעם מפני שמצינו שבמקום שאין יין ואין יכולין להביא יין שורין ענבים של צמוקים במים מעט' ואומ' עליו קידוש היום, שכך אמרו חכמים [ב"ב צ"ז ע"א] מר זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומ' קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, ומצינו יין של צימוקים במקום שאי אפשר היה מתנסך על גבי המזבח שכך שנינו [תוספתא מנחות פ"ט ה"ב] שמן אנפיקטן פסול, שמן שרוי מבושל ושל שמרים ושריחו רע לא יביא ואם הביא פסול, יין כושי בודק והלסטיאון של מרתף ושל צימוקין הרי זה לא יביא, ואם הביא כשר, הכא נמי אפי' לכתחילה כשר ומברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו קידוש היום לכתחילה בין בשבת בין בפסח ובין ביום טוב ומבדילין עליו ומברכין עליו ואסור ללוקחן מן הגוים ונוהגין בו כמנהג יין לכל דבריו, ומי שאין לו יין בפסח יעשה של צימוקים כמה שפירשנו. ולעיניין קידוש היום בשבת ובפסח צריך לבדוק ולהביא צימוקים של כרם ישן שאין בו ערלה.
<h2>דף לב.</h2>
ור' קלונימוס אוסר לשתות יין תותים של גוים אלא אם כן ישראל רואהו בשעה שהגוי מוציאו מן החבית ליהודי לפי שהגוי מערב בו יין נסך, וכן נהגו גאוני לותייר שהגוי מערב בו יין בשעה שמוציא מן החבית, כדי להוסיף עליו, לפי שיין תותים יקרים יותר מן היין עצמו, ועוד שהוא חשוב בעיני המקבל ושותה בערבוב, ואין לחוש שמא מתחילה עודו בחבית מערב בו יין, לפי שכך מנהג של יין תותים בזמן שמערב בו אפי' קימעה מן היין אין יכול להכניסו לקייום מפני שהוא מסריח שהיין מפיגו ודבר בדוק שבדקו ומצאו כן, וכשישראל המקבלו מן הגוי משגרו לר' בדורון בימים טובים אין ר' חושש בדבר לבדוק אחר יהודי בשום איסור והיתר לישאל הימנו אם קבל בכשרות מן הגוי בראיית עין לפי שלא נחשדו ישראל על כך כי כל העדה כולם קדושים.
<h2>דף לג:</h2>
ומחביתי חביות שהיה בהן יין נסך מהו להרתיחן ברותחין שמדיחין בהן וגם כוסות מזופפות אם סגיין להו בהדחא שמדיחין בהן. אותן הכוסות אין מכניסין בהן יין לקייום לכן דיין בהדחה, אבל חביות מכניסין לקיום לכך לא נכשרין אפילו ברותחין אלא משריפת הזפת כגון שמכניסין קינסא עץ דולק בחבית עד שירתיח וימח הזפת ההוא הישן לפי שבעירת האור והחימום מבטל יין נסך שבו ואם הוא רוצה לערב זפת חדשה עמו הרשות בידו. והורו כן והסכימו כולן כבר בימי רבינו יצחק נ"ע כובי הנקראין צנ"ש המזופפות להכשירן בעיניין הזה לפסח אבל הואיל ואין בקיאין בכך אמרו להם לקנות חדשים לצורך פסח בלבד.
<h2>דף לט:</h2>
ודבש דבורים שעשו ממנו שכר אי בשאר ימות השנה מותר לשתות הימינו ואין בו משום בישולי גוים, ואין בו משום גיעולי גוים, שכך אמרו חכמים אילו מותרין באכילה חלב שחלבו גוי ויש' רואהו והדבש. ואמרינן דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא (ב)חי, ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוה ואי משום דמערבין ביה אסרוחי מסרח, ואסור לשתות ממנו בימות הפסח. הילכתו ואיסורו והתירו כגון שציונן בהילכות קנ"ד.
<h2>דף נה.</h2>
על שדה איש עצל עברתי ועל כרם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים ואראה אנכי אשית לבי לקחתי מוסר ושאלתי אם אפשר לומר לו לגוי או לאריסו לדורכן וליהנות מן היין, וכן השיב ודאי אסור הואיל וממש(ש) בידים מדעתו נתן לו יהודי לגוי לדורכו, וכן הורה ר' יצחק בר' משה. ולאחר כך שאלתי את פי ר' שמואל הכהן והורה כמו כן, אבל ר' שמואל בר' דוד הלוי התירו בהנאה וחלוקים עליו חביריו לפי שאין בידו ברורה, ואני קטנך אחיך שמעתי ומצאתי ראיות נכוחות במה שהוא אסור בהנאה וכסבורין אנו שנחזיר את רבינו שמואל הלוי ויורה האמת. ואלו הן הראיות הברורות. במס' ע"ז בפרק אין מעמידין בהמה במתני' [כ"ט ע"ב] ואילו דברים של גוים אסורים שלא הנאת הן סתם יינם אסור בהנאה, וכל שכן הכא דישרא' נותן לו לעשות יין נסך. ועוד בפרק ר' ישמעאל אומ' לוקחין (פ)[ג]ת בעוטה כו' עד ירד לבור מה שבבור אסור בהנאה וכל שכן הכא דירד וירד לבור. ועוד בפרק ר' ישמעאל [ס"א ע"א] מתני' נמי דיקא דקתני המטהר יינו של נכרי עד ואין מניחו עד שיתן לו מעותיו ואסרו בהנאה, וכל שכן שמעורב בו שכר אריסות נסך. וכן בפרק גוי השוכר את הפועל(ים) ישרא' [ס"ב ע"א] שכרו אסור וכל שכן זה דבידים אמ' לו לעשות נסך, וכן בזה בפרק עצמו [ע"א ע"א] המוכר יינו לנכרי מדד עד [שלא] פסק [וכו'] וכל שכן זה דממש בידים נתן לו רשות, וכל רבותי' אוסרין בהנאה חוץ מר' שמואל לבדו יחיד.
<h2>דף נו:</h2>
במגנצא הוציאו מחבית במדה וממידה הריקוהו במשפך בתוך כלי שתחת המשפך וכלי זה היה של נסך ואסרו כל החבית.
<h2>דף נט:</h2>
יין בפיטום היה תוסס ומכחו הקשה יצא הברזא לחוץ והיה היין מקלח לחוץ על הגוי ולקח הגוי את הברזא ורצה לנועצו בנקב ולא היה יכול לכוין בנקב ואחר כך לקח ישראל הברזא ושטפו במים ונעצו בנקב והתירו היין בשתיה אעפ"י שהוא מקלח על הגוי שאין דרך ניסוך בכך.
<h2>דף ס.</h2>
ובְטִינְא כלי גדול, כך שמו בלשון לעז והגוים מוליכין בו יין על המוט וישראל הולך בקרוב ורואה ומשמר שלא ישפך לחוץ ולכך ישר' יאחז ידו על הכלי שלא ישפך.
על כ(ן)[ד] היין אשר היה ביד יהודי ונגעה הגויה בו בפתאום ודחפתו בבגדה ובגופה עד שיצא מן היין לחוץ מן הכד, הוי יד יהודי וכחו ודמי (כגון) [כמאן] דשפוך ישראל וגוי בהדדי בכלי ישרא' ולא נפיק מידא דארמאי לחודיה, וכי תימא הא לא נפיק אדעתא דישראל, יש להשיב והא גוי כשהוא ישן דלאו מדעתיה ועבד נסך, ישראל נמי לאו אדעתיה מכשיר ומסייע (לידרי) ליה דלא ליתנסיך וכח היתרא דעדיף, ועוד כד נדייה לידיה למנא קא נפיק מיניה מכח ישראל ומותר בשתייה. וכן רבותי' מתירין אותו ואין נוהגין כאן כלל בכח כחו כר' יעקב בנהר פקוד, וכבר זמן מרובה גם אני תמיה ושאלתי והתירו, ואני השואל גם אני שאלתי כעין זה מר' שלמה בעת ליויתי שהיינו מלוים אותו והתיר לי ואמר לי כמצחק מה שנשפך לארץ אסור ומה שנותר בכלי מותר.
<h2>דף ס:</h2>
גוי שתה בכלי ישר' יין ולאחר ששתה נערו הכלי מן היין ושכחו ולא שטפו בו את הכלי והוציאו יין מפיטום והורו כן בוורמיוייש' שאם היה בכלי כל כך שיהא טופח על מנת להטפיח, אסור כל היין שבחבית ואם לאו מותר בשתייה.
<h2>דף סא:</h2>
במס' ע"ז כך אמר ר' משה הצרפתי מפי רבנו נ"ע ההוא כרכא [ס"א ע"ב] דהוה ביה חמרא, לאו כרך ממש אלא בית שאין בני אדם דרין בו בלעז פורפריש [נתפש עליו כגנב, כלומר אם אין רשות לגוי לכנס באותו כרכא] בלא רשותו של ישר' ואם נכנס יתפש כגנב שיכול לומ' לגנוב לי באתה או היין מותר שמתיירא ליגע ביין פן יראהו ישר'. ואפילו אם יאמר לו הגוי שלא במתכוין נגעתי אומ' לו ישראל א(י)ני חושש הואיל ולא היה לך ליכנס אלא ברשותי שלם לי את ייני, לפיכך היין מותר שבוודאי לא נגע בו ולא הלך לשם אלא לעיין, אבל אם אינו נתפס עליו כגנב שיש לו רשות ליכנס בין בדעת ישרא' בין [שלא] בדעת חמרא אסור, דאימר נגע ביין, דמימר אמ' אפי' דחזי ישראל מאי איכפת לי(ה) דאמינא לא לדעתי נגע[תי]. ורבותינו התירו בעיניין זה [ואמרו] בשם קדמונים שנכנסו גנבים כמו כן במרתף ולמחר מצאו פיטומיים סתומים והתירו, וגם הבאתי לר' משה הצרפתי ג' ראיות ממס' ע"ז להתיר מההוא גנב[י] וכו' [ע' ע"א], ומי לא ידענא אי משום גנבי ישראל ורובה דפולמוסין ישראל והוי ספק וספק דרבנן לקולא דברישא [ד]מסכת [ל"ו ע"א] מיירי דדניאל ותלמידי בית הילל גזרו עליו, וגם מצאתי בברייתא דר' אליעזר [עי' פמ"ז] שגזר משה רבינו בשיטים.
<h2>דף סד.</h2>
וששאלתם על יהודי שנתנו לו יין נסך בחובו ואם קיבלו אסור בהנאה ואם הניחו ברשות גוי ומכרו ישראל ברשות גוי על ידי גוי (ו)מותר בדמיו, ש(אי) אפשר להערים דתנן גר וגוי שירשו את אביהן כו' במסכת קידושין [י"ז ע"ב].
<h2>דף סו:</h2>
בת תיהא בפרק השוכר את הפועל(ים) לעשות עמו ביין נקב נוקבין בנקיבת חבית להריח לבודקו אם יכול להתקיים להריח גוי ביין ישרא' שפיר דמי.
<h2>דף סט.</h2>
חבית של ישראל מגופפת ומזופפת יפה ופיה מדובק במסמרות ושכר את הגוי להוליך היין הזה ממקום למקום והיהודי הולך עמו ובערב שבת שבתו בכפר קרוב לעיר פרסה או שתים, ובשבת לעת מנחה עמד הגוי והינהיג העגלה לילך להגיע לעיר ואמ' לו ליהודי שילך עמו ולא אבה כי אמר אי אפשי לילך היום עד חשיכה, וכשבא היין לעיר במוצאי שבת באו הבעלים והעדים והעידו על החבית שהיא כמות שהיתה ואף היהודי זה כן העיד, ופשפש זה כל סביבותיה ובדיבקיה ובמגרפותיה ולא מצא שם רעותא אם היין הזה כדין בשתיה מותר ואם לאו (אסור). רבותינו המובחרין משיבין לך בפה אחד שאסור הוא בשתיה כי משנה רווחת היא בישרא' אם הודיעו שמפליג, כדי שיסתום [ויגוב וכש"כ זה שהלך כמו פרסה או יותר בלא ישראל, ועוד שהיה יודע הגוי שיום שבת הוא ואין רגילין ללכת ביום שבת ולא] היה מתיירא, ואע"פ שבדקו הכל יפה ולא מצאו אימר לא בדקו יפה, שאילו מותר היה, מפני מה לא אמרו בתלמוד יבדקו יפה יפה לא בתחילה ולא בדיעבד אין לו היתר עולמית, ולדברי הכל הברורים מיללו אסור הוא ולא מצאו לו מתיר [ואעפ"כ] אענה לך אף אני חלקי על פיטום אשר הוצק על העגלה שפיה בלא חזקת משתמר ובלא קנפדריא דיפיטהו ולא נרפת נרפתה אע"פ שמצא אותותיו וחיתומי חותמו, כי כבר ראינו היום כולו שמזייפין כמה פעמים בשאין יכול להכירו, כגון לוקח מרצע דק או סכין פיו חלוש ונוקב פריחה כמלא מחט ומוציא כדי הנייתו, וסותם בעץ או בכלים וטח ואין לעמוד עליו, יש שנוקב תחת מגרפות ואחר כך מכהו ומיישבו על מקומו, וברוך שבחר בדברי חכמים ויקומו לעולם. ומה בחבית שהיא של חרס שאינו יכול לנקוב בדופניה אע"פ שהוא טח ומגיף אמרו שאין רשאי להפליג כל שכן בפיטום מזייפין בעלי מאירה, אם כן כל מי שיחפוץ יסתום ויחתום פיטמיתו ויניח ביד גוי להוליכה ויסמוך יהודי על בדיקותיו וסי', שאמרו לא כן, לא ראינו ולא שמענו כזה, ואסור הוא, ואותם אנשים גדולים בתורה שאמרת בדבר זה הם קטנים ופורצים גדר להכניס שועלים בכרמיהם בכרמי תמנתה, ורבים אשר אתנו.
אלו תשובות של רבינו יצחק בר' יהודה על שתי חביות יין שנהגו גוים (ל)[ו]יהודי לשומרן כראוי והחבית אחד יש לה ברזא והשנית סתומה ופיה למעלה נוטה אבל נשאר לה נקב שבו שפופרת והיא אינה מליאה עד חצי אמה ואינה תוססת והחשיך יהודי בערב שבת עם אותן חביות קרוב לעיר וכשהגיע לחומת העיר כבר לילה חשיכה והניח אצל חביות עבדו של אותו השר בעל הכרם שהפקידו אדונו לנהוג ולשמור היין כבבת עינו שלא יגע בו יד, ורץ אותו איש יהודי לעיר שכו(ו)נת יהודי לישאל אם ינהגו אצלם היין, ואמרו לאו ומיד (הראוהו) [החזירוהו] מהרה אחור אצל אותן החביות, ומצאן כמו שהניחן בלא שינוי לכל מראה עיניו (אבל) [אפילו] שאר דופי לא היה להם. ושתי שאלות יש בדבר אם אותו יהודי חייב משום תחום שבת או לא, ואם אותן חביות אסורות או שניהם מותרות בשתייה, או איזה מהן מותרת. ועוד חביות של יין שהן סתומות ומגופות יפה וחזר וזפתן על פני החתימה והמגופה על גבי נקבי החביות ומסמנות כאותן שלנו על גבי הזפיתה, והפקידן בבית אוצרו של גוי והמפתח ביד גוי וכשהפליג ממנו הודיעו שאינו חוזר עד חדש ימים או יותר, אם הוא בחזקת המשתמר והועיל לאותן חתימות וסתימות שעשה בהן ומותר בשתייה, ואם ניחוש שמא ניקב הגוי במרצע בדפני החביות והוציא מהן יין. וששאלתם על החבית שהניח ביד גוי אפי' עבדו של ישר' עמהם, ובא לעיר כשהפליג מהן אסורות בין פתוחות ובין סתומות דתניא הרי [שהיו] חמוריו ופועליו טעונין טהרות אע"פ שהפליג מהם יותר מכדי [מיל] טהרותיו טהורות, ומתרצינן במה דברים אמורים שלא הודיען להיכן הולך והלך הוא לעבר הדרך ובא להם דרך עקלתון דסברי השתא אתי, ומידי לא נגעי, וקתני סיפא ואם אמ' לכו ואני אלך אחריכם כיון שנעלו ושנתעלמו עיניו מהן טהרותיו טמאות, ומתרצינן משום דמסמך סמכא דעתייהו דלא אתי לעגל ונגעי בהו, אף [כאן] כיון דגוי הוה ידע שהיהודי הולך לעיר ולא אתי לעגל מסמך סמכא דעתיה ונגע בהו, לפיכך אסורות בשתייה. וששאלתם על אותו יהודי שהלך לעיר ערב שבת משחשיכה אם הלך יותר על תחום שבת ואין בנתים לא בורגנין ולא גנות ופרדסים המובלעים בתוך שבעים אמה ושיריים (ש)הוא חייב משום תחום שבת. וששאלתם על החביות המגופפות ומזופפות על פני המגופה והברזות ומסמנות כאותן שלנו והפקידן ישר' בחצירו של גוי הואיל והמפתח ביד גוי אסורות בשתייה שהרי כך מנהגם של גוים שנועצין סכין ומוציאין יין וסותמין את הנקב ואין סיתומו ניכר, ולא דמי הנך זפיתא וחתימה (לגור הדיסקיא) [לנוד בדסקיא].
<h2>דף ע.</h2>
במס' ע"ז כך אמר ר' משה הצרפתי מפי רבנו נ"ע ההוא כרכא [ס"א ע"ב] דהוה ביה חמרא, לאו כרך ממש אלא בית שאין בני אדם דרין בו בלעז פורפריש [נתפש עליו כגנב, כלומר אם אין רשות לגוי לכנס באותו כרכא] בלא רשותו של ישר' ואם נכנס יתפש כגנב שיכול לומ' לגנוב לי באתה או היין מותר שמתיירא ליגע ביין פן יראהו ישר'. ואפילו אם יאמר לו הגוי שלא במתכוין נגעתי אומ' לו ישראל א(י)ני חושש הואיל ולא היה לך ליכנס אלא ברשותי שלם לי את ייני, לפיכך היין מותר שבוודאי לא נגע בו ולא הלך לשם אלא לעיין, אבל אם אינו נתפס עליו כגנב שיש לו רשות ליכנס בין בדעת ישרא' בין [שלא] בדעת חמרא אסור, דאימר נגע ביין, דמימר אמ' אפי' דחזי ישראל מאי איכפת לי(ה) דאמינא לא לדעתי נגע[תי]. ורבותינו התירו בעיניין זה [ואמרו] בשם קדמונים שנכנסו גנבים כמו כן במרתף ולמחר מצאו פיטומיים סתומים והתירו, וגם הבאתי לר' משה הצרפתי ג' ראיות ממס' ע"ז להתיר מההוא גנב[י] וכו' [ע' ע"א], ומי לא ידענא אי משום גנבי ישראל ורובה דפולמוסין ישראל והוי ספק וספק דרבנן לקולא דברישא [ד]מסכת [ל"ו ע"א] מיירי דדניאל ותלמידי בית הילל גזרו עליו, וגם מצאתי בברייתא דר' אליעזר [עי' פמ"ז] שגזר משה רבינו בשיטים.
<h2>דף עא:</h2>
פיטום של ישראל שמכרו לגוי ומעיד ישרא' זה שעל תנאי כן מכר לו שיהא מושיב יהודי שכירו בצד החבית ומוכר יין זה קפיזא קפיזא לישר' תחילה כל צרכו, ואחר כך יפריש והמותר מוכר לנכרים וכשמכרו לגוי זה לא קבל ממנו מעות עד שמכר כולו אבל עירבון קיבל וגם הגוי לא משך היין (ב)[מ]רשותו של ישרא' זה אלא שם מכרו במרתף או[צרו] של ישראל בין בתחילה על ידי שכירו יהודי ובין על יד גוי לאחר שניסך לבסוף, אם איפשר לעשות כן אם לא. עיינ(נ)ו בזה הדבר רבותינו ואמרו הואיל ועל מנת כן התנה שיהא יהודי יושב ומוכר כל צורכו של ישר' ואחר כך יפרוש והמכירה שיהא מוכר יהודי השכיר (הוא) היה מרשות יהודי שמכר לגוי, (ו)מותר לו לעשות כן הואיל ולא נגע בו גוי לנסכו ואעפ"י שקיבל העירבון. וגם הרב ר' מנחם הלוי אמר והרי מעשים בכל יום שקונה יהודי [מן] הגוי מידה או פיטום והולך ומודד ולוקח ופעמים ישתייר יותר על הפיטום או חצי הפיטום או שליש (או) [אם] רוצה לאחר כן קונהו מן הגוי [או] שותה הימנו ואעפ"י שרשותו של גוי [על] המותר ועל הפיטום ואין רשות ישר' עליו ואע"פ שרשות(ו) גוי עליה שקנאו (עליו), הואיל ולא ניסכו אותו מותר בשתייה. ומצאתי ראיה לאלתר כשראיתי כתבך בפרק השוכר את הפועל(ים) לעשות עמו ביין אמר אמימר משיכה בגוי קונה וכו' אי ס"ד משיכה בגוי קונה מדמשיכה בגוי קונה והוי ברשותו, ואע"פ כן יין נסך לא הוי עד דנגע ביה בידיה או בכלי של גוי שאינו שטוף, ושמעינן מהכא מדפריך תרי תלתא זימני יין נסך לא הוי עד דנגע ביה מכלל דאע"ג דהיין ברשות גוי לא הוי נסך ומותר לישראל לשתותו עד דנגע ביה גוי דבנגיעת גוי איקרי נסך ולא מרשות גוי. ועוד תשובה המוכר יין (נסך) לנכרי פוסק עמו בכמה אתה נותן [פיתום זה בכך וכך ובתוך מה שהיו נושאין ונותנין בפיסוק] (פוסקין ב)עדיין היה עומד [בכלי] ישראל כשר, קודם שלא מדדו ושפכו בכלי נסך של גוי ואחר כך מדדו בכלי נסך של גוי, ולפי שפסק קודם השיב כאילו כבר ברשותו של גוי ולהכי דמיו מותרין דאמרת קנייה גוי במשיכה וקמו זוזי גביה בהלואה כדאמ' לעיל כי היכי דתהוי הלואה גבייכו, ויין נסך לא הוה עד דנגע ביה, ומהכא שמעינן נמי אע"ג דברשותו קאי יין לעולם מותר בשתייה ולא הוי יין נסך עד דנגע ביה וזה הואיל ופסק עמו קודם שלא נסכו הרי הכסף כבר בא לידו והיין לאחר שנגע בו הוי יין נסך ולהכי דמיו של אותו נסך דלהכא מותרין אבל מכלי ישראל לכלי נסך (ברצונו) [ברשותו] של ישראל (להכי) דמיו אסורין ואחר כך נשאו ונתנו לפסוק דמיו הרי כבר נתנסך (ברצונו) [ברשותו] של ישר'. ועוד שחיטת נכרי וניסוך היין שניהם מחד טעמ' אסור[ים] משום מחשבת נכרי לע"ז ואילו גוי כל היום מחשבתו לע"ז על שחיטת בהמתו, אע"פ[כ כ]שאמר גוי לישראל שחוט לי בהמה זו אינה אסורה לו לאכל לישר' דמחשבתו אינה כלום [אלא] כשעושה [ב]עצמו שחיטה דמחשב עליה, וכן נמי אע"פ שסתם מחשבת גוי לע"ז לנסך לעולם אין היין נסך עד שינסכו דבניסוך תליא מילתא דכת' [דברים ל"ב] יין נסיכם וכן בדוכתא אחריתי אמרינן [ס' ע"א] אין דרך ניסוך בכך דניסוך בעינן. ועוד אם ישראל נכנס בפרדס של גוי סתם ונוטל ענבים ודורכן ושותה אעפ"י שרשות של גוי עליו מי הוי אסור דאין הגוי אוסר עליו אלא במגע ניסכו.
<h2>דף עב.</h2>
במגנצא הוציאו מחבית במדה וממידה הריקוהו במשפך בתוך כלי שתחת המשפך וכלי זה היה של נסך ואסרו כל החבית.
גוי שתה בכלי ישר' יין ולאחר ששתה נערו הכלי מן היין ושכחו ולא שטפו בו את הכלי והוציאו יין מפיטום והורו כן בוורמיוייש' שאם היה בכלי כל כך שיהא טופח על מנת להטפיח, אסור כל היין שבחבית ואם לאו מותר בשתייה.
<h2>דף עב:</h2>
גוי אחד דחף ברגלו בכלי ונשפך ממנו יין ואסרוהו בשתייה ודקאמ' בההו' במס' ע"ז היינו מותר בהנאה.
<h2>דף עג.</h2>
אמר לנו המורה ר' שמואל הלוי מן וורמוישא אם נתערב יין במים ונגע בהן גוי משערין בששים, אבל אם נתן יין במאכל ונגע גוי במאכל קודם שירתח המאכל אפי' באלף לא בטיל מפני שחשוב הוא ואינו מתבטל.
ועוד כוס ששתה בו יהודי יין ולא הדיח ושפך בו משקין אחרים ונגע בו גוי והוציאו מבית לבית וישראל אינו רואהו מהו בשתייה. וששאלתם על כוס ששתה בו יהודי יין ולא הגיב ולא הדיח ושפך בו שאר משקין ונגע גוי בו שהן מותרין בשתייה, דהכי הילכתא יין נסך במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם.
<h2>דף עד:</h2>
ומחביתי חביות שהיה בהן יין נסך מהו להרתיחן ברותחין שמדיחין בהן וגם כוסות מזופפות אם סגיין להו בהדחא שמדיחין בהן. אותן הכוסות אין מכניסין בהן יין לקייום לכן דיין בהדחה, אבל חביות מכניסין לקיום לכך לא נכשרין אפילו ברותחין אלא משריפת הזפת כגון שמכניסין קינסא עץ דולק בחבית עד שירתיח וימח הזפת ההוא הישן לפי שבעירת האור והחימום מבטל יין נסך שבו ואם הוא רוצה לערב זפת חדשה עמו הרשות בידו. והורו כן והסכימו כולן כבר בימי רבינו יצחק נ"ע כובי הנקראין צנ"ש המזופפות להכשירן בעיניין הזה לפסח אבל הואיל ואין בקיאין בכך אמרו להם לקנות חדשים לצורך פסח בלבד.
